לחיות בכבוד: "הקליק השלישי" – כשסריגה מצילה מבדידות

כל יום שלישי בבוקר, עשרות ניצולות שואה מגיעות לסרוג צעיפים לחיילים ובובות לילדים. זה לא על הסריגה – זה על החיים שחוזרים.

שרה, בת 86, יושבת על כיסא במרכז הקהילתי ברחובות. בידיים שלה – שני מסרגים וחוט צמר כחול.

"זה צעיף לחייל", היא אומרת תוך כדי עבודה. "אני לא יודעת מי הוא, איפה הוא. אבל אני יודעת שהוא יקבל את זה ויהיה לו חם". היא לא מסתכלת על המסרגים. הידיים עובדות מעצמן, המסרגים זזים במהירות. "אני סורגת כבר 70 שנה", היא מסבירה. "הידיים יודעות לבד".

סביבה יושבות עוד 15 נשים. כולן סורגות. כולן ניצולות שואה. זה "הקליק השלישי" – פרויקט הדגל של עמותת "לחיות בכבוד".

מה זה "הקליק השלישי"?

השם בא מהעולם הדיגיטלי. קליק ראשון – אתה נכנס לאתר. קליק שני – אתה מזמין משהו. קליק שלישי – אתה עושה עוד פעולה, משהו נוסף. "אנחנו רוצים לתת להם את הקליק השלישי", מסביר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה. "לא רק ארוחה, לא רק לשרוד. אלא לחיות. להרגיש שיש משמעות".

הפרויקט מציע מגוון פעילויות:

• סריגה – צעיפים לחיילים, בובות לילדים בבתי חולים
• אומנות וציור
• ריקוד ומוזיקה
• פילאטיס ופעילות גופנית
• פסיפס וגינון
• משחקי חשיבה
• הרצאות על פסיכולוגיה חיובית
• מפגשים קהילתיים

המטרות: להפיג בדידות, להעניק ביטחון אישי ורפואי, לחזק בפעילויות מגוונות, למלא בעשיה משמעותית.

הבדידות שהורגת

"יש ניצולים שאף אחד לא מבקר אותם", אומר ארז. "הם יכולים לשבת בבית שבוע שלם בלי לדבר עם אף אחד".

רחל, בת 82, מספרת: "לפני שהתחלתי לבוא לפה, הייתי יושבת בבית כל היום. רק אני וארבעת הקירות. לפעמים הייתי מדברת עם עצמי בקול רם, רק כדי לשמוע קול". היא באה ל"קליק השלישי" כבר שנתיים. "עכשיו יש לי למי לדבר", היא אומרת. "יש לי חברות. יש לי למה לקום בבוקר".

הבדידות היא לא רק קשה נפשית. היא גם מסוכנת פיזית. בדידות מגבירה את הסיכון למחלות לב, דיכאון, ירידה קוגניטיבית.

"הן באות לפה ופתאום הן מחייכות", אומרת מיכל, מדריכת הסריגה. "יש להן אור בעיניים".

הצעיפים שהולכים לחיילים

בכל שבוע, הקבוצה מסיימת בערך 20-25 צעיפים.

"אנחנו שולחים אותם לחיילים בלבנון, בסוריה, בעזה", אומר ארז. "החיילים מקבלים צעיף חם עם פתק קטן – 'סרוג באהבה על ידי ניצולת שואה'".

שרה מספרת: "אני חושבת על זה הרבה. החייל הזה בצפון, בקור, הוא מקבל את הצעיף שלי. אולי הוא לא יודע מי אני, אבל הוא ידע שמישהו חשב עליו". יש משהו מיוחד בחיבור הזה. דור שעבר את השואה, שהיה זקוק להצלה – עכשיו מגן על הדור הצעיר שמגן עליהן היום. "זה מעגל", שרה אומרת. "אנחנו עברנו את המלחמה שלנו, והם עוברים את המלחמה שלהם. אנחנו רוצים שהם ידעו שאנחנו איתם".

הבובות לילדים בבתי חולים

חלק מהניצולות סורגות בובות – דובים קטנים, ארנבים, בובות צבעוניות.

"אנחנו שולחים אותם לבית חולים שיבא, לילדים חולים", אומרת מיכל. "הילדים מקבלים את הבובה והופכים אותה לחברה שלהם במחלקה".

מרים, בת 84, סורגת בובות כבר שנה. "אני אוהבת את זה", היא אומרת. "כשאני סורגת, אני חושבת על הילד שיקבל את זה. אני מקווה שזה יעזור לו לא להרגיש לבד". היא מראה בובת דוב קטנה שהיא סיימה השבוע. "הוא חמוד, לא?" היא מחייכת. "אני רוצה שהילד שיקבל אותו יהיה שמח".

לא רק סריגה

הפעילויות ב"קליק השלישי" מגוונות:

• פילאטיס: פעם בשבוע מגיעה מדריכה לשיעור פילאטיס מותאם לגיל השלישי. "זה חשוב לגוף", אומרת דבורה, בת 79. "אבל זה גם כיף. אנחנו צוחקות הרבה".
• אומנות: סדנת ציור שבועית. "אני לא ידעתי שאני יכולה לצייר", אומרת רחל. "ובגיל 82 גיליתי שיש לי כישרון".
• ריקוד: מפגשי ריקוד עממי וריקוד עדין. "זה מזכיר לי את הנעורים", שרה אומרת. "כשהייתי צעירה, רקדתי הרבה".
• משחקי חשיבה: שחמט, קלפים, תפזורות. "זה שומר על המוח", מיכל מסבירה. "וזה גם מצחיק".

הקשר שנוצר

אבל מעבר לפעילויות, מה שקורה ב"קליק השלישי" הוא משהו אחר: קהילה.

"אנחנו הפכנו להיות חברות", רחל אומרת. "אני מתקשרת לשרה בערב, שואלת איך היא. היא מתקשרת אליי. אנחנו דואגות אחת לשנייה".

מרים מספרת: "כשהייתי חולה חודש שעבר, הן באו לבקר אותי בבית. הביאו לי פרחים, ישבו איתי. אני לא האמנתי".

זה מה שהפרויקט עושה. הוא יוצר קהילה. משפחה. "הן לא רק באות לסרוג", מיכל אומרת. "הן באות כי יש להן מקום. כי יש להן חברות. כי מישהו מחכה להן".

תוכנית "תיאום טיפול"

במסגרת "הקליק השלישי", העמותה פיתחה תוכנית ייחודית: תיאום טיפול.

העמותה מעמידה לרשות כל קשיש מתאמת טיפול שתפקידה לרכז את כל צורכי הקשיש ולדאוג שהם מקבלים את המענה הטוב ביותר.

"לפעמים ניצול צריך לתאם ביקור אצל רופא, לטפל בניירת, לקבל תרופות", מסבירה ענת, אחת המתאמות. "זה מסובך. יש בירוקרטיה. הם לא תמיד יודעים איך לעשות את זה". המתאמת עוזרת בכל זה. מתקשרת למרפאה, מזמינה תור, אפילו מלווה לביקור אם צריך. "זה נותן להם ביטחון", ענת אומרת. "הם יודעים שיש מישהו שדואג".

למה זה עובד?

"האנשים האלו עברו את השואה", אומר ארז. "הם שרדו. אבל לשרוד זה לא מספיק. הם צריכים גם לחיות".

זה ההבדל בין "קליק שני" ל"קליק שלישי".

קליק שני – לתת להם אוכל, לדאוג שהם לא רעבים. זה חשוב. זה הבסיס. קליק שלישי – לתת להם חיים. משמעות. קהילה. תקווה.

"כשהן יוצאות מפה", מיכל אומרת, "הן הולכות הביתה עם חיוך. זה הכי חשוב".

הסיפור של שרה

שרה, שסורגת את הצעיפים, הגיעה ל"קליק השלישי" לפני שלוש שנים.

"הייתי במצב רע", היא מספרת. "הבעל שלי נפטר, הילדים גרים רחוק. הייתי לבד". חברה שלה שמעה על הפרויקט, שכנעה אותה לבוא. "בהתחלה לא רציתי", שרה אומרת. "חשבתי – מה אני צריכה שם?" אבל היא באה. ונשארה. "זה שינה לי את החיים", היא אומרת בפשטות. "יש לי חברות, יש לי מה לעשות, יש לי סיבה לקום בבוקר. אני לא לבד יותר". היא מסתכלת על הצעיף הכחול בידיים. "ואני גם עושה משהו טוב", היא מוסיפה. "אני עוזרת לחיילים. זה נותן לי הרגשה טובה".

"הקליק השלישי" הוא הרבה יותר מסדנה או פעילות פנאי – הוא מרחב שמעניק לניצולות השואה תחושת שייכות, משמעות וחיים חדשים. דרך סריגה, יצירה, תנועה ושיחות קטנות שנעשות גדולות, הן חוזרות לראות את היופי שבכל יום. הקהילה שנוצרת שם מחברת בין עבר להווה, בין כאב לתקווה – ומוכיחה שגם בגיל מבוגר, אפשר להתחיל מחדש כשיש מי שמחזיק את היד.